הפרשה

בהר – תשע"ח

אמונה ונתינה
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
 
פרשת 'בהר' עוסקת באחת המצוות המתקיימות בארץ ישראל: מצוות השמיטה. בכל שנה שביעית על החקלאי בארץ ישראל להשבית את שדותיו – "ושבתה הארץ שבת לה' ".
הנימוק לשביתת האדמה עולה מן הפרשה בבירור:
"אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען [- שמה הקדום של ארץ ישראל], להיות לכם לאלוהים."
(ויקרא כה, לח)
הארץ איננה שייכת לאדם, וגם לא לעם כולו. הארץ שייכת לאלוהים שהחליט בטובו לתת אותה לנו. כדי שלא נשכח זאת ולא נחיה בתחושה שהארץ "מגיעה לנו", מורה לנו אלוהים לזנוח את הבעלות על האדמה בכל שנה שביעית, למשך שנה אחת. בשנה זו אין לבעלות על הקרקע שום משמעות. האדם מפנים את התובנה כי הקיום שלו איננו עצמאי, אלא תלוי בחסדו וטובו של אלוהים. את תובנה זו הוא מעבד במשך שבע השנים הבאות, עד שנת השמיטה הבאה.

מה עושים עם היבול הגדל בשדות בשנת השמיטה? אם היינו נדרשים להחליט זאת בעצמנו, ומנסים לקבל את ההכרעה על פי עיקרון זה שהסברנו – שהארץ שייכת לאלוהים ולא לאדם, סביר להניח שהיינו מעניקים את היבול למקדש או לכוהנים. בתפיסה המקראית, המקום המייצג את אלוהים עלי-אדמות הוא המקדש, ובני האדם המשרתים את אלוהים במקדש – הם הכוהנים. אם הארץ שייכת לאלוהים, את רווחי הארץ היה עלינו להפנות אל המקדש.
אך חשיבה זו אינה תואמת את הכתוב בתורה. היבול איננו ניתן למקדש ולא למשרתים בו:
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול."
(שם שם, ו-ז)
הפתעה! היבול איננו משוגר למקום קדוש כלשהו. הוא מופנה אל כל בני האדם החיים בסביבתך, בדגש על החלשים נטולי הזכויות המשפטיות, ואף הבהמות וחיות-הבר זכאיות להנות מן היבול. מדוע?
אולי עדיף שנשאל להיפך: מדוע אדם נוטה שלא להעניק לזולת? מדוע קיימת תופעה של ניצול החלשים על ידי החזקים? מדוע פרגון לאחר איננו תופעה כה שכיחה בקרב בני האדם?
באמת, כדי להשיב על כך יש לרדת לעומקי נבכה של נפש האדם. אך ניתן להשיב על כך במילים קצרות: האדם הוא יצור פחדן, חששן, מבוהל, הרואה בכל יצור אחר – איום וסכנה. ישנם לא מעט בני אדם שאוגרים הון, הרבה יותר ממה שיוכלו להשתמש בכל חייהם. בשביל מה הם עושים זאת? כדי לחוש ביטחון בקיומם ובהצלחתם.
בכדי שנוכל להעניק לזולת כוח, עלינו להיות בטוחים ולא מבוהלים; עלינו להאמין שאם לשני יהיו נכסים, זה לא יגרע מהקיום האישי שלנו. אמונה זו איננה טבעית ולא מובנת מאליה, ולכן בני אדם נוטים להחליש את האחר, ובלבד שהם יוכלו לרכוש עוד מעט ביטחון בקיומם.
עתה ננסה להיכנס לתודעתו של האדם שהפנים את התפיסה כי קיומו הוא חסד אלוהי השופע עליו. כיצד אדם זה מתייחס אל הזולת? כיצד הוא רואה את קיומו של אדם זר? מה יחסו של אדם זה אל בעלי החיים שבסביבתו? אם כל מה שיש לי, ואף החיים עצמם, הם חסד אלוהי – אין לי סיבה לחשוש שגם הזולת יזכה לאותו חסד. אם אני אסיר-תודה לאלוהים על ההון שעמלתי עליו, אשמח לחלוק את ההון הזה עם הזולת. אפילו חיות הבר הופכות להיות פחות מאיימות. גם להן מגיע חסד, גם להן יש זכות קיום.
האמונה באלוהים, על-פי היהדות, איננה מנותקת מחיים ערכיים של עשיית חסד וצדק. להיפך, האדם המאמין מצווה להחיות בקרבו את הביטחון באלוהים, את תחושת התודה לבוראו שממנה תצמח הענקה לזולת, לכל אדם ולכל יצור חי.

חזרה לעמודי פרשת השבוע

אתרי הכותל

במתחם הכותל המערבי מספר אתרי תיירות ייחודים, אשר מעניקים מבט מיוחד על תולדותיה של ירושלים ועל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו.
הצטרפו לרבבות שכבר ביקרו באתרי הכותל ותיהנו מחוויה מעצימה שלא תישכח במהרה.

לכל אתרי הכותל