הפרשה

ט"ו בשבט תשע"ח

חיי העץ – ראש השנה לאילנות
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ט"ו בשבט, היום ה-15 בחודש שבט, מכונה "ראש השנה לאילנות". הסיבה לכינוי זה, היא שבתקופה זו עצי הפרי מפסיקים לינוק את המים מהאדמה, ובמקום זאת הם ניזונים מלשד העץ עצמו. יש לכך משמעות הלכתית ביחס להלכות מעשרות, אך בתפוצות ישראל התקבל תאריך זה כיום שמסמל את היחס המתקיים בין האדם והעץ.
בט"ו בשבט נוהגים לאכול מפירות ארץ ישראל ולברך עליהם "בורא פרי העץ". יש שמגדילים לעשות ועורכים סעודה חגיגית שבמרכזה שרים משירי ארץ ישראל ומודים לאלוהים על השפע הטמון בפירותיה. מקובל לאכול ביום זה פרי חדש, כלומר, פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה זו, ולברך עליו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
 

הערך שמעניקה התורה לעצי הפרי, נלמד מדיני המלחמה המפורטים בפרשת שופטים שבספר דברים. שם נאמר כי כאשר עם ישראל יוצא למלחמה עם אויביו ועורך מצור על עיר כלשהי במטרה להכניעה, אסור לכרות עצי פרי הגדלים סביבות העיר, כשהנימוק לכך הוא:
"כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?!"
(דברים כ, יט)
כלומר, העץ איננו האויב, והוא איננו צריך 'לסבול' מן המלחמה. אנו מבחינים ב'האנשה' הנעשית כלפי העץ – יש לנו כלפיו מחויבות מוסרית, ולא נפגע בו על לא עוול בכפו.
חכמי המדרש תורמים לנו אמירה רדיקלית על ערך עצי הפרי, כשהם מבטאים זאת בשפתם הציורית:
"בשעה שכורתים את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע... ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע."
(פרקי דרבי אליעזר, פרק לד)
על פי מדרש זה, זעקת העץ בשעה שהוא נכרת, היא זעקה שמקיפה את המציאות כולה ו"יוצאת מסוף העולם ועד סופו", בדומה לרגע מותו של אדם. השימוש בביטוי זה מזכיר את קינתו של איוב הנאמרת ביגון ובסבל רב, לאחר שכל רכושו אבד, בניו מתו בפתאומיות והוא עצמו לקה בשחין בכל גופו. או אז הוא נושא קינה ודורש: "אל יהי מקום לזעקתי" (איוב טז, יח). אנו רגילים לסדר את החוויות בקטגוריות שונות – חוויה כזו מעציבה, חוויה אחרת משמחת וכן הלאה. איוב אומר: לזעקה שלי אין מקום, אין לה קטגוריה, היא חוויה שאדם איננו מסוגל להשלים עימה.
למרבה ההפתעה, המדרש נוטל את הביטוי הזה ואומר כי זעקתו של עץ-פרי בשעה שכורתים אותו, היא זעקה שאין לה מקום. זו זעקה שמהדהדת בחלל ואין דרך ליישב אותה. זוהי זעקה שקולה יוצא מסוף העולם ועד סופו, אך היא אינה יכולה להישמע, מפני שעצם השמיעה גם היא סוג של הכנסה לקטגוריה – וזעקה זו היא בתדר גבוה הרבה יותר.
העץ מסמל באופן מובהק את כוח הצמיחה. זהו פלא שהתרגלנו אליו, אך אם נעצור ונתבונן בו, נוכל לחוש את עוצמת החיוניות, הצמיחה והחיים שמשדר העץ. שיאו של כוח הצמיחה בא לידי ביטוי כאשר העץ מוציא פרי. הדבר הוא מדהים: שתיל קטן שהוכנס לאדמה, גבה והתעבה ונעשה לעץ, ומתוך הענף היבש יוצא פרי הראוי למאכל אדם!
כוח הצמיחה הוא דבר שאנו כבני אדם חייבים לתת בו אמון. העץ מזכיר לנו שאפשר לצמוח, אפשר לגדול ולהתחדש, ואפשר גם לייצר פירות, להפיק תוצאות חיוביות. אם יש בעולם דבר שמעיד בפנינו על התקדמות ויכולת שיפור של המציאות – זהו עץ הפרי. זוהי הסיבה שכריתת עץ פרי יוצרת זעקה. העצירה של הצמיחה זועקת, הפיכת הצומח לדומם היא נטילת החיוניות הנפלאה שהעץ משדר לנו בעצם קיומו.
נפקח עיניים, נחדד את החושים, ונכיר טובה על העולם המופלא, הצומח והמלבלב שאנו חיים בו.
ט"ו בשבט שמח!

חזרה לעמודי פרשת השבוע

אתרי הכותל

במתחם הכותל המערבי מספר אתרי תיירות ייחודים, אשר מעניקים מבט מיוחד על תולדותיה של ירושלים ועל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו.
הצטרפו לרבבות שכבר ביקרו באתרי הכותל ותיהנו מחוויה מעצימה שלא תישכח במהרה.

לכל אתרי הכותל